"ויאמר ה' אל משה נטה ידך על ארץ מצרים בארבה ויעל על ארץ מצרים ויאכל את כל עשב הארץ את כל אשר השאיר הברד" (י,יב)
בעה"ט ויאכל. ה' במסורה. ויאכל את כל עשב. יקום אבי ויאכל (בראשית כז,לא). קראן לו ויאכל לחם (לעיל ב,כ). ויאכל (מ"א יג,יח) גבי נביא השקר שהחזיר לאיש הא-להים אשר בא מיהודה. ויאכל פרי מגדיו (שה"ש ד,טז). מלמד שהארבה אכל את כל פרי המגדים שלהם. ויתרו שהיה באותה עצה (סוטה יא.) ובשביל שברח והאכיל למשה, ניצל מן המכה. וכן אותו נביא השקר בשביל שהאכיל לאיש הא-להים, זכה שדיבר עמו ה' (סנהדרין קד.). וכן עשו בשביל שבא להאכיל את אביו, זכה ונתברך.
וצ"ב מה הקשר בין האכילה בכל המקומות הנ"ל. ומה עניין השכר שקיבלו על האכילה שאכלו. ומה עניין אכילת הארבה.
בעניין האכילה
גבי שמשון כתיב בשופטים (יד,יד) "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק". ואיתא בזוה"ק (ויחי סי' תר"מ) וז"ל פתח ואמר מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק. האי קרא אסמכתא אית לן ביה. מהאוכל, דא צדיק, דכתיב צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג), צדיק אוכל ודאי ונטיל כלא, אמאי, לשובע נפשו. למיהב שבעא לההוא אתר דאיקרי נפשו דדוד. יצא מאכל, דאלמלא ההוא צדיק לא יפיק מזונא לעלמין, ולא יכיל עלמא לקיימא. ומעז יצא מתוק, דא יצחק, דבריך ליעקב בטל השמים ומשמני הארץ. תו, אע"ג דכלא חד, אלמלא תוקפא דדינא קשיא, לא נפקא דבש. מאן דבש, דא תורה שבע"פ, דכתיב ומתוקים מדבש ונופת צופים (תהלים יט). מעז דא תורה שבכתב, דכתיב ה' עז לעמו יתן (שם כט), יצא מתוק דא תורה שבע"פ. עכ"ל.
ועיין פרד"ס להרמ"ק שער ערכי הכינויים פרק י"ג בביאור מילת מאכל וז"ל פ' בזהר פ' ויחי כי השפע שמשפיע היסוד למלכות נקרא מאכל. והענין הזה נתבאר בפסוק מהאוכל יצא מאכל, כי אוכל הוא יסוד כדפי' בערכו ומאכל הוא השפע הנשפע. עכ"ל.
וביאור דבריו שכל השפע שבא לעולם צריך לבא דרך הצדיק. וכמו שידוע שכל העולם ניזון בשביל חנינא בני, שביל מלשון דרך. שבשביל של חנינא בני – כל העולם ניזון. והצדיק מקבל את ההשפעה למקומו, ואז משפיע הלאה לעולם. וזה מה שכתוב מהאוכל, מהצדיק שהוא אוכל – דהיינו מקבל את ההשפעה, יצא מאכל, דהיינו שהוא ממשיך להשפיע הלאה לעולמות.
כתיב בקרא "וישבו לאכל לחם" (בראשית לז,כה). ואיתא ע"ז במדרש (פ,פד) א"ר אחוה בר זעירא עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם. וישבו לאכל לחם מאכיל לחם לכל באי עולם. ופי' ה"שפת אמת" (וכן כתב ג"כ ה"נועם אלימלך"), דיוסף היה הצדיק שמשפיע תמיד לכל באי עולם כדכתיב "ויוסף הוא המשביר". ואחרי שמכרו אותו התעוררו לצורך העולם שצריך שיהיה צדיק כזה שמשפיע לעולם. ולכן הם ישבו לאכול לחם. שע"י אכילתם יביאו לעולם את ההשפעה שבאה ע"י אכילת הצדיק.
בענין גדר אכילת המן
עיין רמב"ן בעניין המן שירד מן השמים (שמות טז,ו) …ודע כי יש במן ענין גדול, רמזוהו רבותינו במסכת יומא (עה:), לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלין, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל, טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, אלא לחם אבירים, לחם שנבלע באיברים. והענין הזה שאמר רבי עקיבא הוא שקיום מלאכי השרת בזיו השכינה, וכן דרשו ואתה מחיה את כולם, מחיה לכולם, ועליו נאמר ומתוק האור (קהלת יא,ז) , שישיגו בו באור טוב טעם, והמן הוא מתולדות האור העליון שנתגשם ברצון בוראו ית' ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת ניזונין מדבר אחד. ורבי ישמעאל תפשו מפני שקיומם אינו בדבר המתגשם מתולדת האור, שהרי קיומם באור העליון עצמו. ומפני זה היו מוצאים טעם במן מכל מה שירצו, כי הנפש במחשבתה תדבק בעליונים ותמצא מנוח חיים ותפק רצון מלפניו… עכ"ל.
מבואר מדברי הרמב"ן, כי גם לדברי רבי עקיבא וגם לדברי רבי ישמעאל, המן הוא תולדות האור העליון שנתגשם. אלא שלשיטת רבי עקיבא עכ"פ אנשי המן ומלאכי השרת ניזונין מדבר אחד, גם אם באנשים הוא לאחר התגשמות, ולשיטת רבי ישמעאל קיומם של המלאכים הוא באור העליון עצמו, וקיומם של אנשי המן הוא בהתגשמות ואי אפשר להשוות ביניהם.
ורבינו בחיי (שם) הוסיף על דבריו וז"ל …וצריך אתה לדעת כי כשם שהמן היה מאכל גופניי קיים תולדת האור העליון, וניתן למקבלי התורה כדי לזכך שכלם ולעלות השגתם בידיעת השי"ת, כן מצינו מאכלים גופניים קיימים והם בעלי חיים מעותדים לעתיד לבא, ועתיד הקב"ה לעשות מהם סעודה לצדיקים, ואולי כי גם הם מתולדת האור העליון ועל כן הם קיימים, ואלו הם: דג ששמו לויתן, עוף ששמו בר יוכני,.. וכן בהמה בהררי אלף.. ואין ספק כי אלה הם מאכלים דקים וזכים, מחדדים השכל כמן ויותר ממנו, שהרי באותו זמן יהיה שפע החכמה, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. עכ"ל.
הרי מבואר מדבריו שעל ידי אכילת המן נזדכך שכלם ועלתה השגתם בידיעת השי"ת, וכן לעתיד לבוא יאכלו מאכלים דקים וזכים, המחדדים את השכל בזמן שפע החכמה. ומוכח שהזיכוך והעלייה באים על ידי האכילה עצמה. ויש לדייק, שהסיבה שבמצב הרוחני צריכים אוכל רוחני, הוא משום שהאוכל הרוחני הוא מחדד מזכך ומעלה.
בעניין מצוות עשה תאכל ומצוות לא תעשה, שלא תאכל.
וכן בעניין לחם מן השמים ולחם מן הארץ.
עיין פרי צדיק (בראשית, קדושת השבת מאמר ג') וז"ל וזהו אכילת המן שזכו לו דור המדבר שהוא גם כן לרבי עקיבא (יומא עה:) לחם שמלאכי השרת אוכלין, ואף דרבי ישמעאל אמר לו טעית כו' עיין שם, אלו ואלו דברי אלקים חיים.
כי האדם שנברא בצלם אלקים ששם זה היא הנזכר במעשה בראשית שבו היה כל הבריאה. למדנו שהוא כולל צלם ודמות הבריאה כולה. וכמו שהאדם צריך למזון לקיום חיות, כך כל הנבראים ונוצרים ונעשים צריכים לדבר המקיים חיותם. וזהו נטיעת הגן בבריאת עולם ועץ החיים בתוך הגן דמזון לכולא ביה. והאדם נוצר לעבדה ולשמרה. כי כל הנבראים כולם תלוים באדם שהוא תכלית הבריאה כולה. ובעבודתו להשם יתברך הוא ממשיך שפע לכל הבריאה וההיפך בהיפך חס וחלילה. וכל עמל אדם לפיהו ופשוטו על האכילה שהפה הוא המקבל המאכל לקיום חיותו. ועל זה כל עבודת האדם לקיום חיותו חיות כל העולם כולו. דכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו ולצוות לו והוא שקול נגד כולם כמו שאיתא בברכות, כי כולם תלויים בו.
ורבותינו ז"ל פירשו בפרק חלק לעמל תורה, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על מוצא פי ה' שבלחם כידוע. ועל התורה נאמר לכו לחמו בלחמי שהוא עיקר הלחם המקיים חיות האדם כמו שכתוב, כי הוא חייכם. ובקללת אדם הראשון נאמר בזעת אפיך תאכל לחם. ואז נגזר היגיעה בדברי תורה גם כן, כמו שאמרו ז"ל (ברכות סג:) על פסוק מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אפים וגו', בחמאה של תורה. ועיקר בתורה שבעל פה שצריך יגיעה גדולה כמו שאמרו (תנחומא נח) וזה נעשה על ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע שאמר בזוה"ק דאתייהיבת אורייתא מסטרא דעץ הדעת, כשר ופסול טהור וטמא כו'. שהוא הלבוש שנתלבשה בו התורה בעולם הזה להיות תבלין ליצר הרע שבלב הנמשך מאכילת עץ הדעת. ועל זה איתא בזוה"ק על פסוק וימררו את חייהם וגו' בחומר דא קל וחומר, ובלבנים דא לבון הלכתא, שהוצרכו לעבודה גדולה ומירור חיים לעמוד על התורה שבעל פה.
ואיתא בסנהדרין דעץ הדעת חטה היה. וידוע דחטה בגי' כ"ב שמזה שורש כ"ב אותיות התורה דעל כן נמשך מזה דעת לתינוק כדאיתא שם שאז נעשה חיות האדם וקיומו מעץ הדעת שהוא החטה ודגן שממנו עושין לחם. והוא מזון האדם. דכל סעודה נקרא על שם הלחם שהוא עיקר המזון שמעץ הדעת טוב ורע שבחרו אדם הראשון על ידי הסתת הנחש למזונו.
והאלקים עשה האדם ישר שיהיה מזונו מפרי עץ שבתוך הגן ומפרי עץ החיים. שאינו צריך יגיעה לתקנם לאכילה. וכן אינו צריך לטרוח בזריעתו בכל שנה ואד יעלה והשקה. וכל עבודת האדם בגן עדן לעבדה במצות עשה ולשמרה במצות לא תעשה. המצות עשה הוא מה שנאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל. וכבר העיר בזה גם כן הרמ"ע וכתב דזו מצות עשה שנצטוה עליה אדם הראשון ולא זכה לקיימה על ידי חטאו, כי גורש מגן עדן, ותתקיים לעתיד לבוא. וזהו עבודתו בגן בלקיטת פירותיו הראוים לאכילה ולאכלם. ואכילתם לקיים מצות השם יתברך שיצר האדם שיצטרך לאכילה לקיום החיות היא כאכילת קדשים ותרומה דנקרא עבודה כמ"ש (פסחים עג.) דהיא עבודה דזמן הזה והם קדשי שמים שמסטרא דעץ הדעת טוב ורע מה שנתקדש לחלק גבוה. והרבה גבוה מהם הוא קדושת אכילת פרי עץ הגן שאינם מסטרא דעץ הדעת.
ולשמרה במצות לא תעשה היא שלא לאכול מעץ הדעת. ואז היה זוכה לאכול מעץ החיים שהוא התורה כמו שהוא למעלה מסטרא דעץ החיים וחי לעולם כמלאכים שאין בהם מיתה, כי יניקתם מעץ החיים. ועל כן אמר ר' ישמעאל וכי מלאכי השרת אוכלים לחם כו', כי לחם נקרא הבא מה' מיני דגן שהם מסטרא דעץ הדעת שהוא מין חטה ודגן. ואמרו ז"ל דלא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן ושניים להם אוכלי תרומה…
ויש לחם מן השמים שאף הוא מסטרא דעץ הדעת הוא מצד הטוב שבו …והמן המשכתו מאותיות המחשבה שבלב. וכן הם משפיעים חיות להלב להיות רק לב אחד להשם יתברך דוגמת מלאכי השרת שאין להם אלא לב אחד. ועל כן קראו רע"ק לחם שמלאכי השרת אוכלין שבזה יכולין להתדמות למלאכי השרת ולגרש היצר הרע מהלב. אלא שמכל מקום גם דברי רבי ישמעאל אמת כי של מלאכי השרת לא נקרא לחם כלל, כי רק הארץ ממנה יצא לחם, דעל כן אומרים המוציא לחם מן הארץ. ומשה רבינו ע"ה כשעלה למרום נאמר לחם לא אכל. כי שם השיג התורה כמות שהוא בעולמות העליונים טרם שנתלבשה בלבוש זה שמסטרא דעץ הדעת שבידינו משהורידה לארץ. ואין עליה שם לחם ומים והיה כמלאכי השרת להשיג בתורה מסטרא דעץ החיים. אלא שדבר זה הוא לו רק בהיותו בשמים ממעל והשמים שמים לה' ואינו משכן לבני אדם. ועל כן נהפוך אז גופו להיות מלאך כאליהו וחנוך וכאדם הראשון קודם החטא. שלא טעם עדיין מעץ הדעת שהוצרך לכתנות עור, רק היה לו כתנות אור וזיהרא עלאה שממנה הגיע גם לחנוך ומשרע"ה היה במעלה יותר מחנוך, כי היה יכול לחזור ולירד למטה ולהוריד גם התורה עמו שתוכל להתלבש בלבושי עולם הזה, והארץ נתן לבני אדם.
…כי התורה מצד עצמה שהיא מן השמים הרי אין צריכה לעמל ויגיעת בני אדם כלל. רק משירדה לארץ ונתלבשה באותיות וצירופים תיבות השייך לבני אדם יושבי ארץ, צריכה לעמל ויגיעה לעמוד על מסטורה. ומכל מקום איתא (מדר"ב ברכה) חייכם כל התורה כולה דבר קל הוא שכל מי שיש בו יראת שמים הרי כל התורה והחכמה נתונים בלבו. כי כל מה שצריך ליגיעה הוא מפני חסרון היראת שמים שבלב. דכשלב אין, אז התורה שבו רק כמחיר ביד כסיל לקנות חכמה. ועל זה צריך ליגיעה להכניס יראת שמים בלבבו. וכפי כניסת היראת שמים בלבבו כן כניסת חכמת התורה. ועל זה היה ירידת המן קודם לחם מן השמים. רק כישרד למטה נתלבש בתואר ושם לחם. ובמקורו בשמים הוא מזון למלאכים. ועל ידי זה נזדככו הלבבות ביראת שמים ולהיות כמלאכים. ונעשה כלי קיבול לאכול אחר כך מלחמתה של תורה. ושניים להם אוכלי תרומה שהם לחם מן הארץ. אלא שנתקדש על פי השם יתברך להיות עליו שם קדש שאכילתו כאוכל משלחן גבוה שהוא השלחן שמלאכי השרת פמליא של מעלה ניזונין ממנו. ומשם המשכת שורש נשמת ישראל כמו שכתוב קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. עכ"ל.
וב"ילקוט שושנה" (קו.) פי' את המשנה בשבועות (ב.), שבועות שתים שהן ארבע וז"ל, "דעיקר כללות התורה הם שנים מ"ע ול"ת, והכללות משניהם הוא הדביקות בבורא ית"ש ע"י מצוותיו והדביקות נקרא בשם אכילה דמצינו במלאכים אצל אברהם נאמר בהם ויאכלו. וקשה וכי שייך אכילה אצל המלאכים, אלא שזה קאי על הדביקות. דהיינו אברהם אבינו ע"ה בקדושתו הגדולה היה מסדר לפניהם השלחן הטהור בקדושה רבה ובדביקות גדול. ודבקו המלאכים ונפנו מדביקות זו של אברהם אבינו ע"ה, שהוא דבר רוחני, וזה היה אכילתם. ונמצא לפ"ז שאכילה נקראת דביקות. וזה לעומת זה שגם אצל עבירה שייך דביקות כמו שנאמר ותדבק נפשו בדינה. והדביקות הזאת נקראת ג"כ בשם אכילה כמ"ש אכלה ומחתה פיה. וזהו שבועות שתים שהן ארבע שאוכל ושלא אוכל. שבועות שאדם מושבע ועומד מהר סיני הם שתים דהיינו שאוכל הוא הדביקות הטוב שידבק בה האדם. ושלא אוכל היא הדביקות הרע שירחק ממנה האדם.
הרי מבואר שבעניין האכילה יש מצות עשה ומצות לא תעשה. ומצות עשה היא לאכול בדרגה רוחנית, דרגת פרי עץ שבתוך הגן ופרי עץ החיים ומצוות לא תעשה לא לאכול מעץ הדעת טו"ר. ולאחר ירידת אדה"ר מצות עשה הוא באכילת קדשים ותרומה שנקרא עבודה וזה מתוך חלק עץ הדעת טו"ר, החלק שנתברר לטובה. ומשרע"ה כשעלה לשמים, לחם לא אכל, כי בדרגת מלאכי השרת לא נקרא כלל לחם והם בדרגת אכילת עץ החיים, ורק לאחר הירידה לארץ נקרא המוציא לחם מן הארץ וזה בדרגת עץ הדעת טו"ר, אמנם משרע"ה הורידה לארץ מצד הטוב שבעץ הדעת טו"ר. וזה הדרגה היותר גבוהה, אוכלי המן, שהם אוכלים לחם שהתחיל מהדרגה הרוחנית וירד לצד הטוב בדרגה הגשמית וזהו לחם מן השמים, והדרגה היותר נמוכה זה אוכלי תרומה, שהם אוכלים לחם מן הארץ, אלא שמקדשים אותו כאוכלים משולחן גבוה, וזה לחם מן הארץ.
בעניין הארבה
עיין במ"ר (שמות יג,ד) עה"פ ולמען תספר באזני בנך, גלה הקב"ה למשה מה מכה יביא עליהן וכתב משה ברמז, ולמען תספר באזני בנך זו מכת הארבה, כמה דתימא "עליה לבניכם ספרו" (יואל א,ג).
וע"ע בנועם אלימלך (פרשת בא) עה"פ ויאמר ה' אל משה נטה ידך על ארץ מצרים בארבה, וז"ל ויש לדקדק על הלשון ב'ארבה. …אך הענין הוא כי כל המכות שבאו על פרעה, היה על איזה זכות שהיה להם לישראל או שיהיה להם, ועל אותו זכות במכוון בא המכה כנגדו… וזהו ב'ארבה, בשביל שאמרתי ארבה הרבה את זרעך כנ"ל. וק"ל.
ורש"י (בראשית כב,יז) עה"פ הרבה ארבה, פי' אחת לאב ואחת לבן. דהיינו ממה שהוצרך לכתבו פעמיים לומדים הברכה אחת לאב ואחת לבן.
מבואר מהמדרש ומדברי הראשונים והאחרונים, שיש עניין מיוחד בארבה של סיפור מאב לבן, עליה לבניכם ספרו, ארבה הרבה, אחת לאב ואחת לבן. וצ"ב.
וע"ע אוהב ישראל (פרשת בא) וז"ל בזוה"ח, כאן רמז לו מכת ארבה. וי"ל כי הרמז הוא עד"ז. דהנה שכל האותיות שהם ממוצא אחד הם מתחלפים לפעמים. נמצא שאות ב' מתחלף עם אות פ', שהמה כאחד ממוצא השפתיים שהם אותיות בומ"ף. וכמ"כ אות א' מתחלף עם אות ע' שהם ג"כ ממוצא אחד. שהמה אותיות אחה"ע, היוצאים מן הגרון. וזהו שאמר הש"י למשה , בא אל פרעה, ר"ל שתקח אותיות בא ותכניס אותם אל תיבת פרעה בחילוף אותיות פע מתיבת פרעה, וכנ"ל, ואז יהיה מזה תיבת ארבה, כידוע לכל. וק"ל.
וע"ע ספורנו (י,יב) עה"פ נטה ידך על ארץ מצרים בארבה – "בצד הארבה והוא הדרומי, כמו מצווה לארבה שיבוא".
הרי מבואר שעניין הארבה מרומז במלת "בא" והוא שייך לצד דרום. ויבואר בעז"ה לקמן.
בענין פרי מגדים
עיין זוה"ק (ח"ב לו ע"ב) ותא חזי רזא דמלה, בשעתא דקודשא בריך הוא אתחזי על גנתא, כל גנתא אתכנש, ולא מתפרש מעדן. ומהאי עדן מבועי נפקין, לכמה אורחין ושבילין, והאי גנתא, אתקרי צרורא דחיי, דתמן מתעדנין צדיקיא, מנהירו דעלמא דאתי. ובהאי שעתא, קודשא בריך הוא אתגלי עלייהו. ותנינן בשעתא דקודשא בריך הוא אתער בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא כרוזא נפיק וקרי עורי צפון ובאי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו מאי ויאכל פרי מגדיו אלין קרבנין דאתקרבו קמיה מנשמתיהון דצדיקייא האי בפלגות ליליא בשעתא אחרא שאר קרבנין ממש.
וע"ע ביאור הגר"א (שה"ש ד,טז) עה"פ "עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" וכתב שם וז"ל כמ"ש האומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי. כי בצפון שם כל הטובות, כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת כו', וכמ"ש אתה גבור כו' שהוא מדת הדין סומך נופלים וכו' אבל לתימן שהוא מדת חסד א"צ לבקש ליתן רק אל תכלאי פי' שלא יפסיק חסדו, ולכן נאמר כאן עורי צפון, לפי שצפון צריך התעוררות, אבל לתימן א"צ לומר עורי אלא ובואי.
והענין שהם ד' דברים כאן, עורי צפון הוא נגד לוים, ובואי תימן הוא נגד כהנים שהוא חסד, הפיחי גני פי' תנשבו את האילנות שבגן, היינו נגד ישראל שהיו עוסקים כל השבוע בתפילה וברוח פיהם מבקשין שיתקבל הקרבן ברעוא. וז"ש הפיחי גני ברוח פיהם.
יזלו בשמיו הם הכלי שיר, שהיו נשמעין מרחוק כמו הבשמים שריחם הולך למרחוק, וזהו אומרו עורי רוח הצפון ובואי רוח הדרום להפיח לגני שיזלו בשמיו לחוץ ויריח דודי ויבא לגני ויאכל פרי מגדיו. וקאי על ביהמ"ק שהיו הכהנים בדרום והלויים בצפון והם היו כמו הריח לישראל לעוררם, ואז יבוא דודי לגנו וזהו שריית השכינה.
הרי מבואר שעניין "ויאכל פרי מגדיו" הוא בעבודת בית המקדש ופרי מגדיו הוא הקרבנות שעל ידיהם שורה השכינה.
עוד בגר"א (שם) ע"א, יבא דודי לגנו, במדרש ויאכל מאן דהוא כו' ע"ש. ופי' כמ"ש ותפול אש מן השמים ותאכל את העולה וכבוד ה' מלא את המשכן דהיינו כמו האדם שהמאכל שאוכל נוטל האש תחילה מה שראוי לו ואח"כ נותן לכ"א מהיסודות כפי הראוי להם, כן הוא כביכול, וז"ש ותפול אש כו' ותאכל וז"ש את קרבני לחמי לאשי. וכבוד ה' מלא פי' ואח"כ היה כבוד ה' כו'. וז"ש כאן יבא דודי לגנו הוא מ"ש וכבוד ה' מלא כו'. ויאכל כו'. פי' כמ"ש ותפול אש ותאכל. וז"ש במדרש ויאכל מן דהוא, פי' דלא קאי על יבא דודי אלא ויאכל מן דהוא היינו האש. עכ"ל.
המבואר מדבריו, שקודם יש את עניין האכילה, וזהו "ויאכל מן דהוא", דהיינו שהשראת השכינה שזהו "יבא דודי לגנו" זהו לאחר ש"מן דהוא" אוכל פרי מגדיו. וזה מעניין מהאוכל יצא מאכל, דהיינו על ידי אכילת "מן דהוא" (שהוא הצדיק), על ידו שורה השכינה וכבוד ה' מלא כו'.
וע"ע זוה"ק (ויקרא קסג,ד) עה"פ עורי צפון ובואי תימן, שעורי צפון אלו העולות שבאות על חטא מחשבה, והמחשבה צפונה בלב, ולכן העולה נשחטת בצפון. ובואי תימן אלו השלמים שנשחטים בדרום, שהוא כנגד החסד. מכיון שהשלמים כשמם שנאכלים ע"י כל באי עולם.על ידי מזבח, כהנים ובעלים.
הרי דעניין הדרום הוא החסד והוא מיוחד למילה "בואי" שאין צריך לעוררו רק לקבל את השפע. וזה היה עניין הארבה שבא מצד דרום – מדת החסד, והארבה בא לקבל את השפע שלא על מנת להמשיכו הלאה. ונרמז במלת בא אל פרעה שיש בחסד מלת בא. אלא שהארבה הוא רק בגדר אוכל ולא בגדר מאכיל ולכן הארבה אכל פרי מגדיו, שהזיק להשפעה שבאה מצד החסד הנ"ל. אבל בנ"י ניצלו ממנו משום שיש להם כח ההמשכה מאב לבן שזה בדרגת אוכל ומאכיל, האב אוכל מהדור הקודם ומאכיל לדור הבא.
בעניין כוונת האכילה ביצחק וביתרו
ביתרו מצינו "ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים…לאכל לחם עם חתן משה" (יח,יב). ופי' רש"י דזבחים היינו שלמים.
ועיין ב"רבינו בחיי" (שם) וז"ל, "ואין ספק כי הסעודה הזאת לאהרון ולשבעים זקנים, וסעודת המטעמים ליצחק אבינו, כוונה אחת להם. כדי שתחול השמחה בנפש האוכל ותשרה עליו רוח הקודש. לפי שכחות הנפש נקשרים בכחות הגוף, ובהתעורר כחות הגוף אז יתחזקו כחות הנפש לאיזה עניין שיכוון אליו האוכל. וזה עניין הכינור בנביאים הבאים להעיר עליהם רוח ממרום, כעניין שכתוב והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".
ועיין עוד בדבריו ביתר ביאור (בראשית כז,ד) "אין כוונת יצחק בשאלת המטעמים בתענוג הגוף וחוש הטעם. אלא כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, כי בהתחזק כחות הגוף יתעוררו כחות הנפש. ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש…ומטעם הזה יזכיר הנפש בכל פעם ופעם עם הברכה, ואמר בעבור תברכך נפשי, בעבור תברכני נפשך…ומה שבקש מטעמים לשמחת הנפש ולא בקש כנור לנגן כמנהג הנביאים, מפני שהיה עתיד לברכו בדברים גופניים…ועל כן רצה שתהיה סבת השמחה מאכל מעין הדבר שהוא רוצה לברכו בו".
וע"ע ברבינו בחיי (ב,כ) עה"פ קראן לו ויאכל לחם וז"ל, "ד"א, שלח לחמך זה יתרו. שאמר קראן לו ויאכל לחם. על פני המים זה משה שנאמר כי מן המים משיתיהו. כי ברוב הימים תמצאנו, הוא שכתוב ויבא אהרון וכל זקני ישראל לאכל לחם".
הרי מצינו שעניין האכילה שהאכיל עשו ליצחק הוא מאותו ענין שהאכיל יתרו למשה והוא מאותו ענין שאכלו אהרן וכל זקני ישראל לחם. ומבואר שכוונת האכילה שלהם כדי שתחול השמחה בנפש האוכל ותשרה עליו רוח הקודש. ובאכילת אהרן וזקני ישראל עם יתרו מבאר רש"י שזה אכילת שלמים והוא ענין פרי מגדים כמ"ש לעיל.
ועתה נבוא לבאר בעז"ה דברי בעה"ט
דעניין האכילה הוא שהצדיק אוכל את השפע ומאכיל אותו הלאה. וזה עניין של חסד במה שמאכיל הלאה. וכן עניין האכילה של יצחק, ויתרו שאכל עם הזקנים, וכנור המנגן לנביא או לחילופין אכילתו, הכל כוונתם אחת, להשפיע שפע רוחני באותו עניין שהם מכוונים בו. ויתרו כאשר האכיל לחם למשה זה אותו עניין כמו שאכל עם הזקנים.
ויש לחם מן השמים ולחם מן הארץ. ודרגת לחם מן השמים שתחילתו רוחניות ומתגשם בעוה"ז, ולחם מן הארץ שתחילתו גשמיות ומעלים אותו בקדושה כאכילת תרומה וקדשים ועל ידי העלאתו בקדושה זוכים לחזור ולהתברך וכעניין ברכות יצחק לעשו וכמ"ש ברבינו בחיי בעניין כוונת האכילה.
ועניין אכילת פרי מגדים הוא אכילת קדשים וכמו שהבאנו לעיל זוה"ק ודברי הגר"א.
והארבה שהוא בבחינת אוכל שאינו מאכיל, אכל את כל פרי המגדים שלהם, דהיינו שלא היה להם את הכח להעלות את הלחם בקדושה וממילא להתברך על ידו כעניין ברכת יצחק לעשו.
ולכן עשו כאשר נתן ליצחק אבינו לאכול – נתברך, ע"י שיצחק הביא לו שפע גשמי ע"י אכילה זו כמבואר. ונביא השקר שהאכיל לאיש הא-להים לחם, ע"י זה זכה ונתנבא, כיון שהנביא הוריד באכילתו שפע שהוא היה סיבת נבואה כעניין הכנור. ויתרו שהאכיל למשה, זכה וניצל מן הארבה שמכתו היתה להכות בהשפעה זו של החסד במקום שממנו היא באה – דרום. וע"י שהאכיל למשה זכה שבא לו שפע בזכות משה, וע"י זה זכה, ובאו אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלקים.